המלחמה של יעל והקורונה

באותה שעה שעלה הפוסט השבועי של אחד התושבים עם ההסבר שמסכה מזיקה יותר מקורונה, עלה הפוסט של יעל לאוויר.

פוסט ששבר לי את הלב. לי ולעוד כמה אלפי אנשים שנחשפו אליו.

בעולם הקודם של לפני הקורונה, הייתי רץ אליה הביתה ומחבק אותה או מודיע לה שאני מדליק את המנגל ושתגיע.

ב- 8 חודשים האחרונים ראיתי אותה 4 פעמים. מרחוק.

בפעם האחרונה שראיתי אותה היה ביום שהיא יצאה מהבידוד השלישי שלה שכלל הפעם את הדבר האמיתי – “קורונה”.

הוצאתי מיד מתא הכפפות, מסכה ואז עוד אחת ואז עוד אחת ואז עוד אחת. ראיתי שהיא נקרעת מצחוק מהעשרה מטר שהפרידו בנינו.

הסיפור של יעל מתחיל עם רשלנות בדיוק כמו שהייתם מצפים ממדינת ישראל שעדין לא הבינה איך להתמודד עם הקורונה. הסיפור מסתיים במשהו עצוב וקשה לא פחות מהמחלה עצמה – בצד הפיסי הגוף לא חוזר להיות מה שהיה – תופעת לווי רבות שמיד נספר לכם עליהם.

אבל בצד הנפשי קורה משהו לא פחות חמור – הנפש נאלצת להתמודד עם האתגרים הפיזים וההתאוששות מתקופת הבידוד, לצד מה שיעל מגדירה “נידוי חברתי”.

לקח לצה”ל לגלות המון שנים ולטפל במושג הזה שנקרא “הלם קרב” – אלפי אנשים הסתובבו בישראל אחרי המלחמות מהעבר ולא חזרו לעצמם.

מעניין כמה זמן יקח למדינה שלנו להבין שיש כאן מאות אלפי אנשים שחווים “הלם קורונה” והם פגועים פיסית, נפשית וחברתית.

ב- 8.7 בערב יעל מקבלת את ההודעה שכולנו מפחדים ממנה מחברה “יעל, אני חיובית…”.

כבר באותו ערב, הבית השתנה ובוצעה חלוקה מחדש של בני הבית.

יעל זכתה בחדר השינה שכולל גם מקלחת ושירותים וחלון לרחוב שנתן מענה לעשרות המבקרים שבאו להגיד שלום מהחלון.

יומיים אחרי היא גם קיבלה תשובה לבדיקת קורונה שיצאה שלילית.

בקבוצת הוואטס אפ שלנו, דאגנו לה רחוק וצחקנו עליה מרחוק עם ההומור השחור שמאפיין את הקבוצה כולה.

השיחות הפרטיות בנינו, היא עוד סיפרה לי בגאווה, איך היא הצליחה לעבוד מול הורים והתינוקות דרך הזום. כזו היא. אפשר לעצור המון דברים בעולם, אבל לא את יעל.

עשרה ימים אחרי, היא יצאה מהבידוד.

כשהיא יצאה מהחדר בפעם הראשונה, כולנו כבר הבנו שהיא תחזור לשם.

ובדיוק בהתאם לתסריט, פחות מחודשיים אחרי שיצאה מהחדר “המובדד” היא חזרה אליו.

ב- 14 בספטמבר, שוב הודעה. שוב מאומתת. שוב בידוד. הפעם היא אפילו לא היתה צריכה לעשות בדיקה לאחר שהיא סיפרה ששתיהן היו עם מסכה ושלא היה מגע.

גם הפעם, בקבוצת הוואטס אפ שלנו, דאגנו לה רחוק וצחקנו עליה מרחוק בזמן שכולנו יודעים שיהיה גם סבב שלישי.

במשך כל ימי הבידוד יעל הרגישה טוב.

בלילה האחרון של הבידוד (24.9) כשנותרו שעתיים וחצי לסיום הבידוד הרשמי, היא התעוררה בחמש וחצי בבוקר עם לחץ על הריאות, בגב.

מוקד קופת החולים שלח אותה לבית חולים. בבית חולים בתהליך סינון בסיסי, החליטו שזה לא קורונה כי היא היתה בבידוד.

שלחו אותה הבית עם המשפט “כנראה על רקע נפשי”.

במשך שבוע היא המשיכה להרגיש לא טוב לסירוגין, עד שהחליטה לסמוך על עצמה ועל רופא המשפחה ששלח אותה לעשות בדיקת קורונה.

שבוע ויום אחרי אותו ביקור בבית חולים הגיעה התשובה – לא נפשי ולא נעליים. קורונה.

בקבוצת הוואטס אפ המפורסמת התעדכנו ברמה יומיומית על תופעות לווי שבאו והלכו – הגוף כואב, חולשה, עייפות, נדודי שינה, כאב ראש, כאב עיניים, כאב בנשימה, בחילות, כאבי רגליים מטורפים, צינון קל, איבוד של חוש הריח ואפילו נשירה של השיער!

בתור מישהי שבילתה מעל לחודש במצטבר בחדר נעול רחוקה מהילדים, מבעלה ומהחיים, היא עברה את זה כמו ענקית.

ימי הבידוד השלישי הסתיימו! זהו! יעל כבר לא מדבקת.

על פי הגדרות הרפואה, יעל כבר “בריאה” אבל האם הקורונה מאחוריה?

אז זהו. יעל אמנם לא חולה פעילה וכמובן שכבר לא מדבקת, אבל אצל חלק לא קטן מהאנשים, היא כאן כדי להישאר. גם אצל יעל.

אני יכול לספר לכם שזו כבר לא אותה יעל – לא בהרגשה, לא בכוח ולא באנרגיות המפורסמות.

באותו פוסט כואב, יעל כתבה “לכל מי שחשב שאחרי שמשתחררים מרגישים מצוין. יש כאלו ויש כאלו כמוני שכל יום זה סיוט. הפוסט קורונה קשה אפילו יותר.

הרגליים וכפות הרגליים כואבות, כאבי תופת. הצלעות, כאבים בחזה, השמיעה שלי ירדה, אני מבולבלת ומלא מילים פשוט לא נשלפות לי, הידיים כואבות, מזיעה מכפות הידיים, קוצר נשימה, השיער נושר ונושר, הראש כואב והריח עוד לא חזר. חוסר סבלנות נוראי ואפשר לבכות מכל דבר, לעלות במדרגות נגמר לרוב בסחרחורת, התנשפות ולפעמים גם תחושת עילפון.

בגדול, אני מרגישה בת 100”.

בתור מישהו שסבא שלו חגג אתמול 95, אני חייב להגיד לכם שהמצב שלו הרבה יותר טוב.

היא מספרת על האתגרים בבית, על הבדידות ועל העבודה שלה שכוללת מפגשים עם הורים ותינוקות ולא יוכל להמשיך לפעול.

היא מספרת על כך שהיא הפכה למצורעת, כזו שאנשים מתרחקים, נבהלים גם מלדבר, לא מפגישים את הילדים שלי וכן גם אפילו מנדים.

יעל כבר לא חולה בקורונה. היא כבר לא מדבקת. אבל כבר מעל לחודש, הקורונה לקחה ליעל את החיים שהיא היתה רגילה אליהם ונראה שהיא לא מתכוונת לוותר בקלות אפילו לאדם חזק כמו יעל.

אני מכיר את יעל. אין לקורונה סיכוי.

נסיים את הכתבה עם המילים שאיתם יעל בחרה לסיים את הפוסט: “זה לא פוסט נו נו נו, תשימו מסיכה ותשמרו על עצמכם ועל הקרובים. הרי בסוף עד שזה לא מתקרב, אי אפשר באמת להבין”

יעל תנצח. רוב האנשים ינצחו. אבל במדינת ישראל החדשה יש אנשים שצריכים עזרה.

המדינה גרמה לנו להבין בכל פרמטר אפשרי שממנה לא נקבל את זה, אז כנראה שגם לזה אנחנו צריכים לדאוג!

הבנה, חום, אהבה ואכפתיות. לא צריך יותר מזה.